"האלימות האמיתית היא לא במגרשים, היא בממשלה ובכיכר החטופים"
ב"חוליגנים", העולה הערב בכאן 11 וגם נמכרה לשידור בצרפת וגרמניה, יצרה הבמאית והתסריטאית לי גילת סדרה מותחת ואינטנסיבית על אוהדים קיצוניים גזענים ואלימים של קבוצה ירושלמית שצבעה צהוב. עוד לפני שידורה בית"ר ירושלים מאיימת בתביעת לשון הרע, אך גילת מבהירה: "אני לא מדברת על בית"ר, אני מדברת על התופעה באופן כללי"
בסדרה על קבוצת אוהדי כדורגל קיצונית, "חוליגנים" שמה, אין כדורגלנים וגם לא כדורגל. "אחד הדברים ששמתי לב אליהם כשהייתי במשחק בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים זה שהאוהדים בכלל לא מסתכלים על המגרש", אומרת לי גילת, אחת מארבעת יוצרי הסדרה והתסריטאית והבמאית שלה, בריאיון לרגל עלייתה. "הם עומדים אחד מול השני ככה", היא עומדת ומחווה אצבע משולשת בשתי ידיה, "משחק שלם. 90 דקות. מקללים. שרים. הדרמה האמיתית מתרחשת ביציעים".
סדרת הדרמה, שעולה היום בכאן 11, מתרחשת בכלל מחוץ למגרש. במרכז הסדרה מני אזולאי (בן סולטן) שמגיע כמוכר בקבוקי מים לאצטדיון טדי בירושלים. הוא לא אוהד, סתם אחד שמנסה להתפרנס. יום אחד הוא עד לתגרה אלימה, ולאחר התלבטות מתערב. הוא מציל אדם שמתברר כראש ארגון האוהדים הקיצוני של הקבוצה ונעצר על ידי המשטרה. שוטרת בשם מדמוני (הזמרת דיקלה), שמכירה היטב את החבורה, אבל לא את מני, מבינה שיש לה הזדמנות לחדור לקבוצת החוליגנים ומגייסת אותו בכורח כשתול. מני מסתייג בהתחלה מהמשימה, הסתייגות שמתעצמת ככל שהוא מכיר את החבורה ולומד לחבב אותה. סוף סוף הוא מרגיש שייך למשהו, גם אם זה לקבוצה לאומנית של ארגון האוהדים.
"חוליגנים", שיצרה גילת יחד עם יובל ברונשטיין, יזהר הר־לב ואסתר נמדר־תמאם, נמכרה לרשתות האירופיות קנאל פלוס בצרפת ו־ARD/SWR בגרמניה. בכך מצטרפת לסדרות אחרות של התאגיד כמו "טהרן" ו"מנאייכ", שלשתיהן גילת כתבה. הרכישה מרשימה במיוחד בתקופה שבה ישראל אינה פופולרית, בלשון המעטה, בשוק הטלוויזיה והקולנוע. "אחת הסיבות שהסדרה נקנתה היא מסורת החוליגנים המוכרת בכדורגל בכל העולם", אומרת גילת. "הטלוויזיה המסחרית הרבה יותר מיינסטרימית ולכן רכישות כאלה מתקיימות. בעולם הקולנוע המצב שונה. המפיצה שמטפלת בסרט שלי שאמור לצאת בקיץ להקרנות מסחריות, 'בנות כמונו', על בנות במצוקה, פיטרה אותי אחרי 7 באוקטובר. היא אמרה שאין לה מה לעשות עם הסרט עכשיו".
"אני באה מבית של הימין המזרחי"
החוליגנים בסדרה הם אוהדים של קבוצה ירושלמית, שצבעה צהוב, ולאוהד אחד לפחות יש קעקוע של מנורה על החזה. כשהקבוצה האדומה שרה "תנו את ירושלים לפלסטינים, שימו אותה בירדן", הצהובים שרים "והעיקר והעיקר יש לרבין היום כיכר". שיר מבחיל. "שום דבר לא מומצא, הכל מהמגרשים", אומרת גילת.
"אני לא מדברת על בית"ר, אני מדברת על התופעה באופן כללי", היא מסבירה. "בכוונה עשינו הרחקה. לא רק בגלל העניין המשפטי, אלא הערכי. הסיבה שאני עושה את זה עם קבוצה המזוהה עם הימין המזרחי זה כי אני באה מבית של הימין המזרחי".
אלא שעוד לפני עליית הסדרה לאוויר, היא כבר עוררה הדים והתנגדות. בחמישי האחרון פורסם כי בית"ר ירושלים שלחה לתאגיד כאן מכתב התראה לפני תביעה בטענה ללשון הרע ולשימוש בסמלים שלה ללא אישור. בתאגיד הבהירו כי הסדרה הינה "בדיונית, שאינה מבוססת על אמת עובדתית. הדמויות, העלילה והסגנון האמנותי הם תוצר של עיבוד דרמטי ודמיון יצירתי. ביצירות מסוג זה ישנה חירות אמנותית רחבה, שמוגנת בערכי חופש הביטוי והיצירה. כל ניסיון לפרש את הסדרה כהצהרה גורפת על כל אוהדי קבוצה או קהילה זו או אחרת חוטא לאופייה ואינו משקף בשום אופן את כוונת היוצרים והתאגיד".
ואילו גילת מדגישה כי "אני מקווה שהסדרה תמצא מקום בלב של אנשים בלי קשר לבאזז התקשורתי שנהיה סביבה, אבל חושבת שהעובדה שיש כזאת סערה לפני שמישהו ראה אפילו פריים מהסדרה רק מוכיחה את מה שכולנו הרגשנו מהרגע הראשון: שיש פה סיפור רלבנטי ומעניין שצריך להסתכל לו בעיניים.
"כמו שעובד חממי (שון סופטי), מנהיג החבורה, אומר – זה גם לא על כדורגל. זאת סדרה על השתייכות, על אנשים שמרגישים כל כך מחוץ למחנה, שהם בועטים בו חזק. יש בסדרה סצנה שבה שניים מהחבורה עומדים מחוץ לגדר. אחד לא התגייס כי הקב"ן שחרר אותו, השני לא התגייס כי כל הישיבה הוציאה פטורים. הם אומרים שהם שומרים על המדינה לא פחות מאלה שהתגייסו".
ליתר דיוק, הם אומרים שהם שומרים עליה "משמאלנים ואשכנזים וערבים וטינופת". את לא עושה להם הנחות.
"נכון. כיוצרת, אנשים מחוץ לישראל הלגיטימית תמיד מעניינים אותי. גם החופש שבשוליים, המקום הזה שאתה כבר לא מנסה להיות חלק מהמרכז שלא מקבל אותך. זה מסקרן. הם מגלמים את מה שהאדם מן השורה מפחד ממנו. מהבחינה הזאת הם הופכים להיות איזה מודחק. משהו רחוק ממני. יש בסיס לעלבון שלהם".
"בשביל ריפוי צריך הבנה לעומק"
גילת, בת 50, גדלה בנווה צדק בתל אביב, כשזאת עוד היתה שכונת מצוקה. הסרט הראשון שלה, "הקפות", הוא על השכונה. בבגרותה חיה בלונדון, שם התנסתה בעבודה בהתנדבות כמנהלת הצגה ועוזרת במאי בתיאטרון פרינג'. "אחרי כמה שנים בלונדון חזרתי לארץ והתחלתי לעשות תיאטרון ואז בגיל 30 הלכתי ללמוד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ומאז התחלתי לעבוד כבמאית ותסריטאית", היא מספרת. "כתבתי לכל מיני סדרות כמו 'המדרשה', 'כבודו' ו'בנות הזהב' כתסריטאית להשכרה. כיוצרת אני מתעניינת בדברים קצת אחרים, בכל מה שסמוי מהעין. כל מה שהוא לא בזרם המרכזי. כמו הסרט על נערות במצוקה, כמו הסרט על שכונת מצוקה בדרום העיר, וכמובן 'חוליגנים'".
הסדרה אנרגטית ומותחת, ניכר שהיא מושפעת מהסדרות הטובות ביותר, כמו "הסופרנוס", סדרה שגילת מלמדת בקורס שלה על תסריטאות באוניברסיטת תל אביב. חלק מהכוח שלה הוא הדמויות. בראשן כמובן מני, המכונה בגין, בגלל ששמו מנחם, ובגלל איזה סנטימנט חיובי שיש לגילת לליכוד של פעם. מנהיג החבורה הכוחני הוא עובד. ראש העיר (אסף הראל), דמות חשובה במארג, "מתחיל כבן אדם שרוצה למגר את האלימות והשחיתות ועובר תהליך של השחתה בעצמו". אחותו היא כנרת (דניאל מנוחין), עורכת דין שמזכירה במה שהיא משדרת ובשמה את עו"ד כנרת בראשי. אחותו של מני היא תמי (זהר אלפסי), נערה שמנה, שממדיה זוכים להתייחסות. "מאז שאני עושה סרטים וסדרות אני מכניסה ילד או אדם שמן לכל יצירה", אומרת גילת. "בתור אדם שמן – ויש עוד רבים כמוני – אני רוצה לראות אנשים כמוני על המסך. אני אוהבת מגוון, לא כמעשה פוליטיקלי קורקט, אלא כחלק מהנהייה שלי אחרי הריאליזם".
יש בסדרה הרבה מכות וסצנות של אלימות משפילה. "יש משהו באלימות הזאת שגורמת להם להרגיש 'אני ויקינג', 'אני משחקי הכס', אבל לרוב זה לא מגיע למצבי קיצון", היא אומרת. "זאת יותר אלימות מסוגננת, כוריאוגרפיה של אלימות. זה כמעט תמיד נשאר בגבולות הגזרה עד שקורה משהו נורא וזה מערער, כי זה נהיה מסוכן באמת".
ב"חוליגנים" נדמה שהחשש מפניהם מוצדק.
"האוהדים בסדרה הם לא רעים, וגם לא מעורבים בפלילים. מני גם אומר את זה לשוטרת שחושדת בהם: מה הם כבר עושים, מקללים במגרש. שרים קצת?".
שורפים מועדון.
"כולם עושים את זה. כולם. זה לא דבר טוב לעשות, אבל הסיפור יותר מורכב והוא לא התחיל מהיום. אלה אנשים שרחוקים מאוד ממוקדי כוח. בשלב מסוים מני שואל את עורכת הדין מה לה ולכל המכות והבלגן הזה, והיא אומרת לו 'גם היום עם כל מה שקורה בפוליטיקה, האנשים ששולטים הם האנשים שהביאו את ההורים שלנו לכאן כדי לנגב איתם את התחת'. אני אומרת לך, כמי שבאה מהמקום הזה, שזה עדיין נושא סופר־דופר רלבנטי. כשאוהד שר על הקבוצה שלו 'הנה באה הקבוצה הגזענית של המדינה' הוא מתמקד בגזענות שלא מופנית כלפיו. הוא מסדר את הכלים קצת אחרת על הלוח. זה מה שמעניין אותי.
"הרי האלימות האמיתית המפחידה והמסוכנת לא מתקיימת במגרשים, היא מתקיימת בכביש והיא מתקיימת בממשלה והיא מתקיימת בכיכר החטופים. ברגע שמישהו תוקף את אחד מבני משפחת החטופים ואין מנהיג שעוצר את זה, כאן טמונה הבעיה. מי שיכול למתן ומי שיכול להרגיע זאת ההנהגה שלנו והיא לא עושה את זה. אין אמת ואין ממלכה כשהאתוס הציוני מתפרק לאלף חתיכות, וכל אחד מפרק אותו לשיטתו. מה שקורה במגרשים זה כלום. להפך, על המגרש כשמזכירים חייל שמת או מציינים שנמצא איתנו אבא של חטוף בעזה, כולם משתתקים. דווקא במגרש יש איזו אתיקה שבמקומות אחרים כבר לא נמצאת. מישהו מרוויח מהניסיון להפריד בין כולם וזה אף פעם לא מי שנמצא ביציעים במגרש".
ועדיין, לכאורה יש פה סימפתיה לאוהדים אלימים.
"כשאת שואלת למה צריך למצוא מקום בלב לאוהדים חוליגנים, במיוחד אלה הגאים בגזענות שלהם, אני אומרת כי זה הבית. אני לא רוצה שתסתכלי עליהם ותגידי שהם האחר. בשביל ריפוי צריך הבנה לעומק. מה שאני אומרת בסדרה זה שהאשמים הם לעולם לא החיילים בשדה הקרב או האוהדים שצועקים 'מוות לערבים'. הם לא המסוכנים. אם יש לי טענה למישהו זה רק כלפי ההנהגה".
אלא שבמציאות האלימות מצד אוהדים קיצוניים מתפרצת. לפני כשבוע וחצי, אחרי הפסד של בית"ר ירושלים פורסם תיעוד קשה של חבורת אוהדים חוליגנים שבתום המשחק הרביצה לשני נהגי אוטובוס ערבים. "ראיתי את הסרטון והזדעזעתי", אומרת גילת, "המרחב הציבורי הופך אלים, מקוטב ועוין יותר ויותר. מה שהיה פעם שוליים הפך למיינסטרים, מה ששרו פעם במגרשים שרים היום בכנסת. אחרי 7 באוקטובר הכל עבר תהליך מואץ של הקצנה לתוך אלימות נוראית שנדמה שלאיש אין שום אינטרס לעצור. להפך. מישהו מעוניין שהשטח יבער.
"אנחנו חיים בחברה אלימה וגזענית מאוד, זה לא רק יהודים נגד ערבים ולהפך, קבוצות קבוצות, מפצלים את עצמנו לדעת, הולכים ונחלשים כחברה ומישהו אחר מתחזק על חשבוננו. היה לי חשוב להישיר מבט דווקא אל הסיפור הזה, להבין אותו באופן מרובד, אנושי ולא מתלהם. אין לי עניין להגיד 'הם' אלימים, 'הם' מכוערים, ובאופן כללי איש לא שם אותי לשפוט מי מתנהג יותר דוחה במרחב הציבורי, והתחרות קשה מאוד.
"הנהגה אחראית היתה מונעת כל כך הרבה סבל מכולנו. אני חושבת שהסדרה שלי מאפשרת התבוננות קצת פחות מבוהלת על האנשים שהתרגלנו לשנוא, ואם היא מפנה אצבע מאשימה, אז זה לא רק אל האנשים שמקללים ומרביצים במגרשים, אלא לאשמים גדולים הרבה יותר מהם".
