פרשנות
סנקציות על משתמטים? בטח. אבל רק את היעילות
גיוס חרדים "בהסכמה" הוא אשליה. לא צריך לשכנע או לחנך אותם, אלא להפעיל סנקציות חכמות שישנו את המציאות – יגרמו לשילוב חרדים בחברה, יובילו להגדלת שיעור המתגייסים לצה"ל ולהרחבת השתתפותם בשוק התעסוקה
שלשום התפרסמו שני מכתבים של רבנים חרדים שעוררו סערה. המכתב הראשון כולל את דעתם של שלושה מנהיגים ספרדיים (הרב מאיה, הרב צדקה והרב מחפוד), שניים מהם חברי מועצת חכמי התורה של ש"ס. המכתב השני מביא את דעתם של 14 מורי הוראה בקהילות החסידיות הגדולות בישראל.
המסר העיקרי של שני המכתבים הללו הוא שהם מתנגדים לגיוס חרדים גם אם מדובר ב"חרדים שלא לומדים תורה". הסיבה הכללית לאותה התנגדות נובעת מחשש לירידה רוחנית של המתגייסים.
המכתבים עוררו סערה כי הסיסמה "נגייס את מי שלא לומד" היא סיסמה שמוכרים זמן רב לציבור הישראלי. אבל למעשה, היה ברור מראש שברגע האמת מנהיגי הציבור החרדי לא יוותרו על "מי שלא לומד". בעיניים דתיות, עזיבת הדת חמורה בהרבה מאשר עזיבת הישיבה, ודווקא "מי שלא לומד" מצוי בסיכון דתי גבוה יותר. למעשה, הסיבה היחידה שהמנהיגים הליטאים עדיין לא יצאו במכתב דומה קשורה לכך שהליטאים מצויים בהכחשה עצמית לגבי היקף התלמידים אצלם שאינם לומדים, או שהם סבורים שהם יוכלו להגדיר את כל משפחותיהם כ"לומדים".
למעשה, המחשבה שהחרדים יאפשרו לכל מי "שלא לומד" ללכת להתגייס, התבססה על מעין "חוסר כבוד" לחרדים, מעין תפיסה שגורסת כי "אכפת להם רק ממי שבישיבה". אבל בפועל זה עמוק יותר. מאמצי ההגעה להסכמה עם החרדים בשיחות נינוחות, ללא סנקציות, גם הם משקפים חוסר כבוד. אי־הגיוס של החרדים עד היום לא היה במקרה, הוא נובע מהשקפת עולם שלא רואה את עצמה כמחויבת לפרויקט הציוני, ובוודאי שאינה מוכנה לשלם מחירים רוחניים ודתיים להשתתפות בפרויקט הזה.
1. הגישה שמדברת על גיוס חרדים בהסכמה מניחה שאי־הגיוס של החרדים עד היום הוא מקרי, נבע מכך שהם לא שמעו על "הפרויקט הציוני" ועל "השביעי באוקטובר", וכי מה שצריך לעשות זה פשוט לשכנע את החרדים לאמץ תפיסת עולם "ציונית־דתית", או להזכיר להם שהרמב"ם כתב ש"הצלת ישראל מיד צר, היא מלחמת מצווה", ו"עיר שצרו עליה גויים, אם באו בשביל עסקי נפשות, מצווה על כל ישראל שיכולים לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם".
התפיסה הזו גם לא מכבדת את החרדים, וגם נאיבית, והרבה פעמים היא משקפת כמיהה של הציונים הדתיים להכרה מצד העולם החרדי בעולם הערכים שלהם. אבל המציאות היא אחרת. במצב העולם הנוכחי - גם אחרי 7 באוקטובר, וללא סנקציות - החרדים לא רוצים להתגייס. הם אפילו לא רוצים להתאמץ לייצר מסלולי גיוס שיאפשרו לחרדים שלא לומדים להתגייס, הם ממש מעדיפים לא להתגייס.
ולכן, זה לא נכון, לא כדאי, וכמעט לא אפשרי שמדינה תשנה "השקפת עולם" של קבוצה, אבל מדינה יכולה וצריכה לשנות את המציאות. וזה בדיוק מה שסנקציות עושות. סנקציות לא מבקשות לשנות השקפת עולם, אלא לשנות את המציאות שבה הפרט פועל.
כשהמדינה מייקרת את הסיגריות פי שלושה, היא לא גורמת למעשן לשנות את "חיבתו לסיגריות", אלא היא גורמת לו לקנות פחות סיגריות. חיבתו לסיגריות היא כזו שכשהמחיר הוא 30 שקל הוא קונה קופסה ביום, וכשהמחיר 60 שקל הוא קונה קופסה ביומיים. באופן דומה, המדינה לא צריכה לשנות את השקפת העולם בנוגע לגיוס, היא צריכה לשנות את המחיר של אי־הגיוס. כשהמחיר ישתנה, דברים רבים ישתנו, ופחות חרדים ירצו לצרוך את "אי־הגיוס", כי זה יהיה מוצר יקר מאוד.
2. בשונה מהשיח הציבורי הנפוץ שיוצר הבחנה חדה בין "גיוס בכפייה" לבין "גיוס בהסכמה", יש הרבה מרחבי ביניים. המונח "כפייה" הוא מונח כללי שכולל את כל המנעד שבין מתן הטבות כלכליות עצומות למי שמתגייס, ועד לשימוש בכוח פיזי כלפי מי שאינו מתייצב בלשכת הגיוס. על סנקציות צריך לחשוב כפי שכלכלנים חושבים על "תמריצים" ועל "מחירים". רבים מאיתנו אוהבים מאוד גלידה, אבל הכמות של הגלידה שנרכוש תלויה במחיר של הגלידה, במצבנו הפיזי וברגישות שלנו למשקל עודף. השקפת העולם החרדית מתנגדת לגיוס, אבל ההתנגדות היא תלוית הקשר: כשהמחיר של אי־הגיוס יעלה, יותר חרדים יתגייסו. זה לא אומר שהם שינו את השקפת עולמם, השקפת עולמם מלכתחילה היתה כזו שהם מוכנים לשלם מחיר מסוים על אי־הגיוס - אבל לא מחיר כפול.
3. מובן מאליו שמטרת הסנקציות כלפי חרדים שאינם מתגייסים צריכה להיות "הגדלת מספר המתגייסים החרדים". הסנקציות לא צריכות למלא תחושה ציבורית של צורך בענישה, וגם לא צריכות לייצר תחושה של שוויון מדומה. כלומר, הבה ונפגע במי שלא מתגייס בפגיעה שנראית לנו דומה לפגיעה שחווה מי שמתגייס בצה"ל. הסנקציות גם צריכות ככל האפשר לא לנבוע מפרשנות משפטנית דווקנית של חוקים ותקנות. הסנקציות צריכות להיות מכוונות להגדלת מספר המתגייסים החרדים, ותו לא. הגרסה הרכה שאפשר לקבל היא שהסנקציות יהיו מכוונות ל"שילוב חרדים בחברה הישראלית", כך שהסנקציות יובילו לאחת משתיים: או להגדלת גיוס, או להגדלת שיעורי תעסוקה ותעסוקה איכותית.
בכדי לוודא שהסנקציות אכן משרתות את המטרות ארוכות הטווח של מדינת ישראל (כלכלה וביטחון), צריך להקפיד על שלושה דברים. הראשון, והוא המורכב ביותר, שהסנקציות לא ייתפסו בעיניים החרדיות כרדיפה וכענישה. הדבר השני, שהסנקציות יהיו רלבנטיות לפרט, ולא סנקציות כלליות, עמומות ועתידיות. והדבר השלישי, לטובת מדינת ישראל, שהסנקציות לא יחסמו את האפשרות של גברים חרדים לרכוש השכלה או הכשרה מקצועית ולהשתלב בשוק התעסוקה. מדובר בפסיפס מורכב מאוד, ואין דרך להגיע להצלחה של 100%, אבל אלו שלושת העקרונות שצריכים להנחות את מעצבי הסנקציות.
4. נפתח בנקודה הראשונה. כלכלנים מזכירים רבות, ובצדק, שבסוף אנשים רציונליים מגיבים לתמריצים. אולם, יש נקודה שבה אנשים מפסיקים לנהוג ברציונליות, והדבר קורה ברגע שהם מזהים משהו כ"משפיל". ניסוי מפורסם בתורת המשחקים הראה שכשנותנים למישהו לחלק 100 דולר בינו לבין חברו - אם הוא יביא לחבר פחות מ־10 דולר, יש סיכוי גדול שהחבר ידחה את החלוקה, אף שהדחייה תביא לכך שהוא לא יקבל כלום. בעולם החרדי והדתי, יש אפילו שם לדבר הזה: "בשעת השמד, יש למסור את הנפש אפילו על הצבע של שרוכי הנעל".
כלומר, ברגע שמפרשים משהו כרדיפה וכחסר היגיון, הצד השני צפוי להגיב בחוסר רציונליות כלכלית, ולפגוע אף בעצמו מבחינה כלכלית. לדוגמה, שלילת היכולת להוציא רישיון נהיגה יכולה להיתפס ככזו, מכיוון שזכות התנועה נחשבת לבסיסית מאוד, ולכזו שלא קשורה למילוי חובותיי כאזרח. הרי לא שוללים את רישיון הנהיגה לאנסים או עריקים. מנגד, הסנקציה שמקשה על יציאה מהארץ התבררה כסנקציה אידיאלית. היא נתפסה בעיניים חרדיות כהגיונית גם אם מכעיסה, והיא אכן הביאה לכך שדווקא השכבה החרדית המבוססת, שאינה מקדישה חייה לתורה, החלה לבחון לעומק את האפשרות להתגייס. סנקציה נוספת שיכולה להיתפס כמובנת בעיניים חרדיות, היא הטלת מס רכישה גבוה על דירה ראשונה, ומתן פטור מהמס רק למי שהתגייס.
צריך להגיד את האמת, העיתונות החרדית והפוליטיקאים החרדים יהפכו כל סנקציה לרדיפה בסדר גודל מקראי. אנו יכולים להיזכר בממשלה הקודמת שהטילה מס על סוכר, שיכול היה לחסוך למשפחות החרדיות סוכרת וכסף. אך המס נתפס כרדיפה כלפי החרדים (אולי גם באשמת הפוליטיקאים שהיו אז בממשלה). הדבר עדיין לא פוטר את הפקידות בממשלה, את התקשורת, את הפוליטיקאים האחראים (אם יש כאלו) לשמור על שפה עניינית, להדגיש שוב ושוב שזו לא ענישה, אלא העדפת משרתים, וניסיון לייצר שינוי מציאות שהופך את הגיוס לכדאי יותר.
בהקשר זה, כדאי מאוד שהסנקציות יוכרזו עוד בתקופת הממשלה הנוכחית, שהחרדים חברים בה. אחת הסיבות המרכזיות שהחרדים עד כה לא יצאו למלחמת דת על הגיוס, נובעת מכך שהם יושבים בממשלה. כנראה שאחרי פרישתם מהממשלה, היד שלהם למעבר למלחמת דת לא רציונלית יהיה מהיר יותר. אגב, גם מסיבה זו חשוב לשמר את התמיכה הממשלתית בהשכלת חרדים ובתעסוקת חרדים. כשהממשלה גורעת את התמיכה בהשכלה ותעסוקה, הפרט החרדי מרגיש נרדף, לא מבין את הרציונל, וצפוי לפתח תחושת עוינות שתפגע גם ביכולת של הממשלה לקדם גיוס.
5. הנקודה השנייה היא שהסנקציות צריכות להיות רלבנטיות לפרט. כלומר, לגרוע מהחרדים את הטבת המס בקרנות ההשתלמות או במשיכה של קצבה פנסיונית, עשוי להניב כסף רב לקופת המדינה, אבל לא יגרום לשום פרט לשנות את התנהגותו ולבחור להתגייס. באופן דומה, סנקציות שיוטלו עוד כמה שנים במקרה והקהילה לא תעמוד בכלל, או סנקציות שיוטלו בעוד כמה שנים על הפרט, לא ישפיעו כל כך הרבה. הן ייתפסו כדבר רחוק ולא משפיעות על קבלת ההחלטה של הפרט.
מסיבה זו, יש היגיון בהטלת עלות נוספת ברכישת דירה, שכן קניית דירה מעניינת את הפרט החרדי כבר בגילאי 21-18. אולם יש פחות היגיון בשלילת הטבות לרכישת מקצוע והשכלה. הפרט החרדי עצמו מתלבט האם לרכוש השכלה ולצאת לעבוד, והתלבטות זו מגיעה בגיל מאוחר יותר, סביב גיל 22. הפסקת המימון הממשלתי בוודאי לא תעודד אותו להתגייס בגיל צעיר, אבל גם לאחר מכן, היא עשויה לגרום לו להכריע להישאר בתוך המסגרת הקהילתית. חשוב לזכור שבשונה מרכישת דירה שהקהילה מעודדת, הרי שלרכישת השכלה ותעסוקה אין עידוד קהילתי, ולכן הקשיה על רכישת השכלה ותעסוקה איננה אידיאלית.
תחום נוסף הוא הטלת סנקציות לביטול ההנחות בארנונה שמשפיעות מאוד על הפרט החרדי. ביטול ההנחות ישפיע על החלטתו האם להתגייס. אבל יש חשיבות גדולה לאופן שבו ביטול ההנחה ייעשה. אם הוא יבוטל באופן גורף למי שלא שירת בצה"ל, החרדים יתפסו זאת כרדיפה וכחוסר צדק. מאידך, אם הממשלה תציג את המהלך כהזדמנות לטפל במס הארנונה ולתקן את עיוותיו, זה עשוי לעבוד. החרדים יודעים היטב שמס הארנונה מעוות, הם יודעים שהרבה מההנחות ניתנות על בסיס דיווחים לא אמינים, ושקריטריון ההכנסות ללא התייחסות למיצוי כושר עבודה אינו סביר, ומאפשר גם לבני עשירים ליהנות מהנחות בארנונה. גם סנקציות כבדות ניתן להטיל על חרדים ולעודד גיוס, אך הן חייבות להינתן באופן שנתפס הגיוני, ולצידן יד מושטת להשתלבות בתעסוקה, השכלה וצבא.
6. הנקודה השלישית, אף שהסנקציות נועדו לעודד שירות צבאי, המחשבה הממשלתית צריכה להיות רחבה יותר, והסנקציות צריכות לעודד "שילוב חרדים בחברה הישראלית". חרדים שמשתלבים בהשכלה ובתעסוקה בישראל מתגייסים בשיעור גבוה יותר מחרדים שאינם משולבים. הסיכוי של ילד של חרדי להורה עובד ומשכיל להתגייס גדול בהרבה משל ילד חרדי להורה שאינו עובד ולומד בכולל. ולכן, זו תהיה טעות לשלול סבסוד של אקדמיה והכשרה מקצועית ממי שאינו מתגייס. המדינה כמובן צריכה להשקיע הרבה תשומות בלהפוך את הגיוס למשתלם יותר מאשר לצאת להכשרה מקצועית בגיל 18, ולוודא שצעירים חרדים רבים יבחרו בגיוס על פני הכשרה מקצועית.
אך חסימה של הסבסוד הממשלתי להשכלה חרדית היא שגיאה ברבדים רבים, גם ברובד של הגיוס. שכן כאמור, חרדי עובד ומשכיל מתגייס בסיכוי גבוה יותר. בהקשר זה, חשוב שהממשלה גם תייצר ודאות לסטודנטים החרדים ולכל הגופים שמכשירים חרדים, ותכריז כבר היום, כי הסנקציות לעידוד גיוס לא יפגעו בתמריץ לרכישת השכלה ותעסוקה.
